הילדים שלנו
מי הם הילדים ב"הרי ירושלים"?
לרבקה לא היה סיכוי כבר מההתחלה. אמהּ, עבריינית מכורה לסמים, לא יכלה לטפל בה ואביה נפטר בכלא עוד לפני שנולדה. שנות ילדותה היו קשות מאוד ועד גיל 8 חוותה יותר טרגדיה והזנחה משמרבית האנשים חווים כל חייהם – היא טיפלה באמהּ החולה עד אשר זו נפטרה.
רבקה בנתה לעצמה חומות הגנה כנגד הכאב והזוועות שבחייה ובכך הדחיקה את רגשותיה. כלפי חוץ היא הסתדרה אך כלפי פנים היא הייתה פגיעה וסבלה מחוסר יציבות. היא סבלה מקשיי למידה, פחדים וסיוטים שמנעו ממנה הירדמות בלילה.
כשרבקה הגיעה ל"הרי ירושלים" היא סבלה מחוסר יכולת להפגין רגשות כלשהם ולא הייתה מסוגלת ליצור קשרים תקינים עם הצוות או עם ילדים אחרים. הצוות ב"הרי ירושלים" עבד איתה על היכולת לחוות, לחקור ולהבין את רגשותיה.
הוריו של דורון התגרשו וכמו ילדים רבים, גם דורון מאשים את עצמו בכישלון הנישואים של הוריו. אמו, שנטשה את המשפחה, הייתה מרבה לומר לדורון שהוא המקור לכל הבעיות שלה. דורון אף פעם לא יודע היכן ניתן להשיג את אמו מכיוון שהיא עוברת ממקום למקום באופן תדיר. אביו התגרש פעמיים נוספות.
דורון גדל בתחושה שהוא חסר ערך. כשהגיע לבית הילדים "הרי ירושלים" הוא לא האמין שיוכל לבצע אפילו את המשימה הכי פעוטה ולא היה מסוגל ליצור מערכות יחסים עם אחרים. את הכעס המודחק שחש כלפי אמו הוציא על הצוות שניסה לעזור לו. לעיתים קרובות ניסה דורון לברוח מ"הרי ירושלים" וסיכן עצמו כשטיפס על הגדרות והגגות.
אחרי שלוש שנים בבית הילדים דורון החל להראות שיפור בלימודים ולמד להעריך את עצמו ולהאמין ביכולותיו.
ילנה נודלה בבלארוס ועלתה לארץ יחד עם הוריה ואחיה כשהייתה בת כמה חודשים. אביה היה אלכוהוליסט אלים מאוד ובית המשפט הוציא נגדו צו הרחקה. אחרי הגירושין מאשתו הוא טבע למוות בים. אמהּ מובטלת וגרה עם בנה הבכור, היא אישה חלשה ופאסיבית מאוד אשר חיה בפחד הן מהרשויות והן מבנה האלים שמכור לסמים ושולט בבית.
ילנה החלה להיות קרבן לאלימות כבר בגיל 4 וכתגובה הפכה תוקפנית ואלימה כלפי ילדים אחרים בגן. היא הוכנסה למשפחת אומנה ושם התגלה שאחיה הבכור התעלל בה מינית. ההתנהגות התוקפנית והאלימות המשיכו ולכן הוצאה ילנה ממשפחת האומנה והועברה למקלט חירום לילדים, אך הבעיות הרגשיות שלה היו כה קשות שהיא הוצאה מהמקלט והועברה לבית הילדים "הרי ירושלים" בגיל 8.
כשהגיעה ילנה לבית הילדים התרשמנו מילדה מלאת חיים כלפי חוץ אך העולם הפנימי שלה היה מוצף בפחדים וחרדות. המאורעות שפקדו את ילדותה רדפו אותה. החוויה הבסיסית ביותר שחוותה עד כה הייתה חוסר יציבות.
לאחר ארבע שנים בבית הילדים, ילנה הצליחה ליצור מערכות יחסים בקלות עם ילדים ומבוגרים, לבקש עזרה כשצריך ולבטא את אשר היא חשה בפנים. היא חדלה מההתנהגות האלימה והחלה להנות מלמידה בבית הספר.
ראובן חי במקלטים מאז גיל 3 והגיע ל"הרי ירושלים" בגיל 12. אמו לא הייתה יציבה רגשית והמצב החריף כשאביו נפטר ואמו לא הייתה מסוגלת לטפל בו.
במקלטים השונים ראובן לא הצליח ליצור מערכות יחסים עם הילדים והצוות, הוא היה חסר מנוחה ולעיתים קרובות תוקפני. אמו לא טרחה אפילו לגמול אותו מחיתולים.
הצוות ב"הרי ירושלים" סיפק לראובן תמיכה עקבית ויציבה. הוא חי בסביבה בטוחה ומוגנת, מוקף באנשים שמדי יום מטפלים בו ומראים לו שאכפת להם ממנו. ראובן לאט לאט למד להשלים עם העובדה שאמו אף פעם לא תאהב אותו והחל לפתח ואף ליהנות מקשרים חברתיים חזקים עם אחרים.
אילנה היא נערה נאה בת 12.5 שתמיד לבושה היטב. יש לה כישרון אמנותי ובתקופה שהייתה בבית הילדים למדה לתפור ולסרוג. התופרת של בית הילדים לקחה אותה תחת חסותה ואילנה פרחה אצלה. לטקס הסיום אילנה לבשה מכנסיים שתפרה בעצמה.
כשאילנה הגיעה לראשונה לבית הילדים בגיל 8.5, היא תפקדה באופן נורמטיבי מחד, אך הייתה על גבול הפרנויה מאידך. היא הייתה סבורה שלכל אחד יש מניעים נסתרים מאחורי הרצון לעזור לה, היא הרגישה מקופחת ושהיא תמיד אחרונה. פרנויה זו ניזונה מחוויות ילדותה המוקדמת, היא נולדה לבית שבו שני הוריה סובלים מהפרעות נפשיות, בית לא מתפקד עם בעיות הזנחה חמורות וניואנסים מיניים לא הולמים. הוריה התגרשו ואחיה הבכור והצעיר הגיעו לבית הילדים יחד איתה.
בתקופה שגרה אילנה בבית הילדים היא למדה לזהות את ההתנהגות הפרנואידית שלה ואף צחקה על זה, היא נפתחה בפני הצוות, חשפה את חולשותיה וחזקותיה וחדלה ממצג שווא של רוגע ושליטה. אילנה המשיכה לפנימייה של ויצ"ו בחיפה, שם השתלבה בבית ספר ממלכתי רגיל והשתתפה בחוגי אמנות לפיתוח כישרונותיה.
